כלל 3% מול כלל 4%

מה אומר שיעור המשיכה

כלל המשיכה הוא דרך פשוטה להעריך כמה כסף אפשר למשוך מתיק השקעות בתחילת הפרישה. הוא אינו מבטיח שהכסף יספיק, אבל הוא עוזר לתרגם הוצאה שנתית ליעד הון.

לפי כלל 4%, בשנה הראשונה מושכים 4% מהתיק שהיה בתחילת הפרישה. בשנים הבאות מעדכנים בדרך כלל את סכום המשיכה לפי האינפלציה. לא מושכים מחדש 4% מהיתרה בכל שנה.

לדוגמה, כדי לממן 12,000 ₪ בחודש, שהם 144,000 ₪ בשנה, לפי 4% נדרש הון התחלתי של כ-3.6 מיליון ₪, ולפי 3% נדרש הון התחלתי של כ-4.8 מיליון ₪.

למה לבחור ב-3%?

שיעור של 3% משאיר מרווח ביטחון גדול יותר. הוא עשוי להתאים לפרישה מוקדמת מאוד, לתקופת פרישה ארוכה, למי שאינו רוצה להפחית הוצאות בתקופות חלשות או למי שמעדיף להניח תשואות שמרניות.

המחיר הוא יעד הון גבוה יותר. המשמעות יכולה להיות עוד שנות עבודה או רמת הוצאות נמוכה יותר מהנדרש בפועל.

למה לבחור ב-4%?

שיעור של 4% מקטין את ההון הנדרש ומאפשר להגיע ליעד מוקדם יותר. מקורו במחקרים שהתבססו על נתוני שוק היסטוריים בארצות הברית ובחנו בעיקר תקופות פרישה של כ-30 שנה.

הוא אינו קו שמפריד בין הצלחה לכישלון. פרישה ארוכה יותר, דמי ניהול, מסים ותשואות חלשות בתחילת הדרך עלולים להגדיל את הסיכון שהכסף לא יספיק.

אפשר למשוך גם יותר מ-4%

יש אנשים שבוחרים בשיעור של 5%, 6% ואף יותר. אין נקודת קסם שבה 4% בטוחים ו-4.1% מסוכנים. ככל ששיעור המשיכה עולה, נדרש פחות הון בתחילת הדרך, אבל הסיכון לשחיקה מהירה של התיק גדל.

משיכה גבוהה יותר יכולה להיות סבירה כאשר תקופת הפרישה קצרה, צפויה פנסיה משמעותית בהמשך, קיימות הכנסות נוספות או שאפשר לצמצם הוצאות בשנים חלשות. לעומת זאת, מי שזקוק להכנסה קבועה ואינו יכול להתגמש צריך להביא בחשבון מרווח ביטחון גדול יותר.

הסיכון אינו ממוצע התשואה בלבד

שני פורשים יכולים לקבל אותה תשואה ממוצעת לאורך עשרים שנה ובכל זאת להגיע לתוצאות שונות. כאשר הירידות מגיעות בתחילת הפרישה, המשיכות מאלצות למכור יותר יחידות במחיר נמוך ומשאירות פחות הון להשתתף בהתאוששות. התופעה מכונה סיכון סדר התשואות.

לכן אין די להשוות שיעור משיכה לתשואה ממוצעת צפויה. צריך לבדוק גם תקופות חלשות בתחילת הדרך, משך פרישה ארוך מהמתוכנן ועלייה זמנית בהוצאות. ככל שהתקציב קשיח יותר, כך מרווח הביטחון חשוב יותר.

כלל קבוע מול משיכה גמישה

כלל 4% הקלאסי מניח בדרך כלל סכום התחלתי שמתעדכן עם האינפלציה. בפועל אפשר להשתמש במדיניות גמישה: להעלות הוצאות אחרי שנים טובות, להקפיא עדכון אינפלציה בשנה חלשה או לקבוע רצפה ותקרה למשיכה.

גמישות אינה אומרת שאפשר להתעלם מהתקציב. צריך להגדיר מראש אילו הוצאות חיוניות ואילו ניתנות לדחייה. מי שרוב ההוצאות שלו קשיחות אינו יכול לבנות על קיצוץ גדול רק משום שהתיק ירד.

גם הכנסה עתידית משנה את התמונה. אם פנסיה משמעותית מתחילה בעוד חמש שנים, שיעור המשיכה הגבוה בתחילת הדרך אינו בהכרח שיעור קבוע לכל החיים. נכון יותר לתכנן כל תקופה בנפרד.

דוגמה לגמישות בזמן ירידה

נניח שתיק של 3.6 מיליון ₪ מממן משיכה התחלתית של 144,000 ₪ בשנה. אם התיק יורד בשנה הראשונה, עדכון אוטומטי של כל ההוצאה לפי אינפלציה מגדיל את הלחץ על יתרה שכבר קטנה. משק בית שמסוגל לדחות נסיעה גדולה, להקפיא תוספת הוצאה או להכניס סכום זמני מעבודה אינו חייב לפעול בדיוק לפי כלל קבוע.

הגמישות צריכה להיות מציאותית ומוגדרת מראש. אין לסמן מזון, דיור או בריאות כהוצאה שניתן לקצץ רק כדי לגרום למודל להצליח. נכון להפריד בין רצפת מחיה שאינה משתנה לבין חלק תקציבי שאפשר להתאים לשוק.